|
הסיפור על ההר הקדוש אמישן והקוף |
|
נכתב על ידי אפי אומיאל-פדידה
|
|
המקום: עיירה קטנה בסין ליד ההר הקדוש אמישן.
השעה: שלוש בלילה.
אלי ואני ישנים במנזר בקרבת מקום להר הקדוש שעליו אנחנו מתכננים לטפס בבקר. אומרים שהזריחה מההר הזה היא מחזה של פעם בחיים. אנחנו קמים מוקדם ומתחילים ללכת לכיוון האוטובוס. לא לפני שאנחנו מגלים שנעלו אותנו בתוך המינזר ואנחנו צריכים לחפש פתח יציאה. בסוף אנחנו מטפסים על הגדר הגבוהה ועוברים לצד השני.
האוטובוס לוקח אותנו לתחילת המדרגות שמטפסות למעלה.
זה בערך שלושת רבעי שעה של טיפוס בקור ובחושך.
מסביבנו מאות תיירים כמונו שמתחרים ביניהם על העליה במדרגות. יש כאלה שלא מסוגלים לטפס אז סוחבים אותם על מן כיסאות כאלה עד למעלה, בתשלום כמובן.
אנחנו מגיעים מתנשפים ויש עוד כמה דקות עד שהמחזה מתחיל. תופסים מקום טוב באמצע ומחכים. כולם מתרגשים מאד. רוב התיירים עלו על הרכבל לראש ההר אבל לנו אמרו שמאיפה שאנחנו נמצאים רואים יותר טוב.
מתחתינו העננים כמו גלים של ים. עולים ויורדים. השמש מתחילה לבצבץ. כולם מצלמים כמו משוגעים. זה מדהים, מדהים.
כשהיא עולה לבסוף אנחנו מתחילים לרדת עם כולם. אנחנו מחליטים לרדת ברגל את ההר. הכל עטוף בערפל ובצידי הדרך יש מעט שלג שעוד לא נמס. אנחנו הולכים
ומחליטים לרדת בדרך הארוכה. על המפה היא לא נראית ארוכה בהרבה ואנחנו מקווים שיהיו פחות תיירים בה. כמובן שמסתבר שזאת היתה טעות נוראית.
להר הקדוש הזה עולים לרגל במשך שלושה ימים. צריך לעצור בשלושה מנזרים בדרך כדי לישון. אנחנו פוגשים בירידה כמה משפחות כאלה. הורים עם ילדים קטנים וזקנים. כולם מטפסים לאט לאט למעלה עם כל הציוד שלהם. זה נחשב מסע מזכך.
בדרך אנחנו פוגשים גם כמה נזירים שמנסים לומר לנו משהו על קופים וממליצים לנו להצטייד במקלות.
מסתבר שיש כנופיה של קופים בעייתיים על ההר שמתקיפים את העולים לרגל. אלה קופי ענק שאנחנו מגלים אותם רק הרבה יותר מאוחר.
על אחת המדרגות למטה עומד קוף כזה. הוא מגודל והשיניים שלו צהובות ורקובות. נודף ממנו ריח מסריח.
הוא פותח עלינו את הפה ומוציא ספק נהימה ספק אזהרה.
אנחנו לא יכולים להתקדם.
אלי האביר הנפלא שלי, שולף את המקל ומתחיל להתקיף את הקוף איתו כמו עם חרב שלופה.
הוא אומר לי לעבור מהר תוך שהוא נלחם בקוף המפחיד.
בסוף הוא מצליח להבריח אותו. איזה גיבור!
אחרי 40 קילומטרים של מדרגות שלקחו לנו בערך שמונה שעות רצופות של ירידות ועליות. אנחנו מגיעים לתחתית ההר ומגלים שם המוני תיירים וקופים חברותיים שמאכילים אותם בוטנים ומצטלמים איתם. מסתבר שיש מעבר מסביב למקום הזה לאלה שלא רוצים לטפס בדרך הקשה.
השרירים שלנו כואבים בצורה בלתי תאומן. שבוע אחרי זה אנחנו לא מסוגלים לעלות אפילו את המדרגות הקטנות של המדרכה.
אנחנו חוזרים למנזר,לוקחים את התיקים ועולים על האוטובוס האחרון חזרה לעיר הגדולה צ'אנדו.
|
